ילדים זה שפחה

ילדים…

זה פשוט! את תישאי אותם ברחמך 9 חודשים, אחר כך תתני להם כל מה שהם צריכים על חשבון כל מה שאת צריכה והם יחזירו לך אהבה. מתבקש לא?

מתבקש שאחרי כמה חודשים של ורידים נפוחים, דימומים, עשרות קימות השתנה באמצע הלילה, התהפכויות מצד לצד (כשלכל צד את מקדישה רבע שעה להתהפכות), קרייבים, נרווים, ושומנים, הו, השומנים, יעריכו אותך קצת.

שאחרי שאת מסתובבת טרוטת עיניים, שותה קפה מספל של אתמול, מתאפקת לא ללכת לשירותים עד הלילה, מתרוצצת אחרי מוצצים, בקבוקים ופטמות, אחרי ששלך כבר לא מתפקדות, זה ישתלם לך בסוף.

את מניקה ומסתכלת על הייצור הקטן והתמים הזה, שמחבק את החזה שלך בידיו הקטנות ומסתכל עלייך בעיניים מלאות אהבה וחושבת לעצמך שככה הוא יהיה תמיד.

 

ואז הם גדלים.

ופתאום המילה "לא" הופכת למילה נרדפת ל"טוב". וככל שאת יותר מתחננת להקשבה כך הסיכויים פוחתים. ואת מאושרת כשאת מצליחה לגרום להם להכניס את השקית הכי קלה מהסופר הביתה. ואז הוא לוקח להוא שצורח. וההוא מבקש משהו לאכול ומתחרט אחרי שהשקעת את נשמתך. ואת מסדרת ביום יותר ממה שסידרת בחודש כשהיית רווקה. ואת צריכה להיות בתפקיד הזה של המחנכת כי אין לך ברירה ופתאום את השוטר הרע ואז..

ואז יש את ההוא. השוטר הטוב. ההוא שבא מאוחר מהעבודה. שלא השמין מיליגרם. שרואה אותם חצי שעה ביום ופתאום- זה שהשתולל- רגוע ושליו, זה שבכה צוחק, זה שעייף התעורר. "על מה דיברת בטלפון? תראי אותם.." הוא אומר לי. "מקסימים שלי, בואו לאבא" הוא קורא והשטנים הקטנים רצים אליו בחיוך תמים של מלאכים.

אז שני הבנים שלי שיחיו, מחזירים לי אהבה, והם יצורים פלאיים. ואני אוהבת אותם אהבת אין קץ ואני די בטוחה שהם אותי. אבל יש מצב שאם היתה איזו סיטואציה… יש מצב שהם היו מצילים אותו קודם. טוב תכלס הוא מבשל הרבה יותר טוב.

 

 

השאר תגובה